נולדתי בסוף שנות השמונים. הדור של סוף שנות השמונים תמיד יהיה הדור של הגם וגם ושל הבין לבין. גם שחקנו מדרכות בימי שבת אצל סבתא וגם יודעים מה זה אינסטגרם, גם פוסטר של מייקל ג'קסון על הקיר מעל המיטה וגם נצ'י נצ', גם ערוץ הילדים גם נטפליקס. לעד נהיה הדור שהתגייס כמה דקות אחרי מלחמת לבנון השנייה והשתחרר כמה דקות לפני צוק איתן. בכינו עם רון לשם בבופור, התבגרנו עם פלורנטין והתאהבנו עם חוכמת הבייגלה. תמיד הרגשנו באמצע, איפשהו בין פעם להיום. אנחנו מסתכלים למעלה זה דור שני לשואה, זה יציבות, זה לעשות תואר כדי שיהיה. מסתכלים למטה זה קבוצת ואטסאפ עם המפקד, זה פייסל ראשון בגיל 14 וזה להזמין המבורגר טבעוני. בוולט. תמיד נפלתי באמצע של כל זה. בין הכיסאות.
הסיפור של הספר מתחיל ביפו. זו הייתה תקופה שחיפשתי השראה, ולב שבור מסתבר לא תמיד עושה את העבודה. אז שמתי לפטופ על הגב וחיפשתי אותה בין השקיעות של הטיילת וברציף ליד הדייגים ובסיבוב ההוא מהמלבי לאזור של הגלריות איפה שכל התיירים. כל ערב חזרתי לדירה וכתבתי על החורף, על הלב השבור, על האפר של הקטורת ועל הכתיבה בעצמה. על הימים שחשבתי שמצאתי נפש תאומה. על מוזיקה ואמנים וגלים ושקיעות. על האלוהים שלי ועל האלוהים שלה. לקחתי את כל המחשבות שלי והפכתי אותן למכתבים. קוראים לספר "כתבתי לך מיליון הודעות שלעולם לא אשלח" כי הוא מדבר על אהבה חדשה, על הפרידה ועל התהליך שבסופו של דבר הבנתי שכדי שאהבה אמיתית תוכל להגיע, אתה צריך להבין איך אתה קודם כל אוהב את עצמך.